הבטחתי שאכתוב כיצד נראה יום טיפוסי במרכז קורן…
היום שלנו מתחיל בעצם, ברבע לשלוש בצהריים. אנחנו מגיעים, פותחים תאים ומכשירים, ומסתכלים על רשימת הילדים שאמורה להגיע בשעה שלוש.
אנחנו מכינים לכולם את הקלטות/דיסקים והספרים אם יש צורך. הילדים כאן מתחלקים לשניים: ילדים שבאים ללמוד אנגלית וילדים שבאים לעברית. אנחנו מתייעצים מה לבחור הפעם: ספר אגדות או הרפתקאות, קלטת מהירה או איטית, חזרה על מילים או משפטים.
תוך כדי מתחילים להגיע הילדים. יש ילדים שנכנסים ומחכים בפתח הדלת להוראות, ויש ילדים שפותחים את הדלת בביטחון רב, וישר ניגשים לבחירת עיסוקים, או לוקחים את הספר שהם קוראים כאן בהמשכים.
לכל ילד יש ריטואל קבוע. יש כאלה ששותים לפני, כאלה שלא אוהבים לעשות הפסקות, כאלה שצריכים עזרה בבחירת משחקים, וכאלה שעוד לפני שהספקנו לזוז, הם כבר בתא עם אוזניות וספר פתוח.
במחצית השנייה של השעה יש בדרך כלל מספר ילדים שעובדים על אסטרטגיות למידה (או בשפה פשוטה – הבנת הנקרא). באים, שואלים, מקבלים פידבק. גם כאן לכל ילד צורת עבודה אינדיבידואלית לחלוטין: חלק מתחילים לעבוד בלי לשאול הרבה שאלות ומשאירים לנו את הדפים לבדיקה אחרי שהם מסיימים את המפגש. חלק מבקשים עזרה בקריאת מילים, משפטים, שאלות, "מה כתוב כאן?" או "למה הכוונה בשאלה 5?"
הילדים יודעים שאנחנו תמיד כאן בשביל לעזור ולתת פידבק, אך שעבודתם צריכה להיות עצמאית. הם מבינים שהם לומדים בשביל עצמם, ומבינים את התועלת שתצא להם מן המפגשים. זהו כמעט תנאי הכרחי ללימוד פה.
בסביבות עשרה לארבע, הילדים מסיימים את המפגש, ומפנים את מקומם לילדים של השעה הבאה. והתהליך קורה מחדש.
תוך כדי אנחנו שותים קפה, צוחקים, מתעדכנים בתהליך שעוברים הילדים, וגם עושים דברים שלא קשורים בקשר ישיר ללמידה, כמו להכין דפי עבודה חדשים, לפתוח תיקיות לילדים חדשים במרכז ולהזמין הורים לשיחות תקופתיות עם ריקי, מנהלת המרכז.
הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עם מרכז מלא בילדים, הורים, אחים קטנים, הורים שבאים לאבחונים, וכל אחד צריך משהו אחר בדיוק באותה דקה: ספרים, צ'קים, פאזלים, אח קטן שפיזר משחק על כל השטיח, אבא ששפך קפה על המפה בחדר ההמתנה, קלטת אבודה, טלפונים, ילד שצריך בדיוק עכשיו דפי צביעה של דורה, וילד אחר שבדיוק מסיים את המפגש וצריך לקבל מתנה ליום ההולדת החל מחר. אף פעם לא משעמם!
כך עובר לו היום עד עשרה לשבע, ואז אנחנו מתארגנים, מכבים אורות ונועלים.
אפשר לומר שכך נראה יום טיפוסי אצלנו, אך קשה להגיד (בעיקר כששעובדים עם ילדים) שיש דבר כזה יום טיפוסי – כל יום יש ילדים אחרים, שמתנהגים ומגיבים בצורות אחרות, וכל יום טומן בחובו משהו חדש, מספק, לפעמים קשה ולפעמים מצחיק.
אולי אני צריכה לעשות יום מצולם? מה אתה חושבים?
אנקה 
